אני דיסלקטית

יום אחד התעוררתי הבוקר עצובה מאד שאני דיסלקטית,
יום קודם שוב חוויתי את הלעג המוכר והכואב.
"מום" שמלווה אותי כל חיי, אינו מרפה, פוגע כל הזמן, ללא הפסקה באיכות חיי. נראה שכל הבחירות שלי במהלך חיי היו בשליטתו הבלעדית.
הייתי ילדה כל כך נחותה ומושפלת על היותי דיסלקטית,
אך לימים מום זה גם עשה אותי למי שאני.
כשהייתי ילדה קטנה לא ידעו שיש דבר כזה דיסלקציה. חשבו שאני מפגרת, כי לא הצלחתי לקרוא ולכתוב.
נזכרתי בכל האנשים שפגעו בי לאורך חיי על כך שלא הצלחתי לקרוא, על שכתבתי בשגיאות כתיב, על שלא הצלחתי ללמוד אנגלית. נזכרתי בעצב גדול בהתעללות ובזלזול מצד המורים והילדים שהיו בטוחים שאני מפגרת ומטומטמת.
כאילו שאם אני מפגרת, מותר להתעלל בי בכל דרך אפשרית. נזכרתי בכאב העצום ובבושה הנוראית שהיו חלק עמוק ממני שנים על גבי שנים. בדימוי העצמי הנמוך, בפחדים, בבדידות, בזלזול ובלעג, ברגעים הקשים שרציתי להיות כמו כולם ולא הצלחתי. שנים רבות התאמצתי להיות כמו כולם, "אולי אז לא ישנאו אותי",חשבתי.

הייתי ילדה בודדה, סגורה וביישנית מאוד.
לא מצליחה.
הכול נראה שחור, האותיות מתהפכות, מתחלפות, מתבלבלות, נעלמות,
אני לא מצליחה לשמוע את ההבדלים בין צורות הניקוד.
לא מצליחה לקרוא ולא מצליחה לכתוב.
כולם מצליחים רק אני לא.
אני זוכרת את רמת החרדה שהייתי נכנסת אליה כשהייתי צריכה לקרוא או לכתוב, ועוד יותר מצבי היה מחמיר. בייחוד כשהייתי קולטת את המחשבות של האנשים שחושבים שאני מטומטמת. הייתי מתכנסת בתוך עצמי, נסגרת, נאטמת,
לא מבינה כלום. אני מטומטמת.

עברתי את כיתה א' ואחר את כיתה ב' ואחר את כיתה ג', גם כיתה ד' עברתי, ולא ידעתי לקרוא ולא לכתוב. לא הבנתי למה.
רק דבר אחד הצלחתי לעשות בצורה יוצאת דופן – ציירתי ברמה גבוהה מאוד.
אבל מה זה היה שווה? הייתי ילדה מפגרת שכלית – כך ראו אותי, כך חשבו עליי.

המבוגרים סביבי לא הצליחו להבין ולהסביר למה אני לא מצליחה ללמוד ופתרו זאת במושג "פיגור שכלי".
פעם איזה מחנך אמר לאמי: "אולי עם מאמץ, בתך תצליח להיות איזה תופרת…" אני אפילו לא נעלבתי,
אך אמי הבינה שיש לה בת עם פיגור שכלי.
לא הייתי גאווה גדולה לאמי. הנחמה שלה הייתה שאני מציירת מדהים, ושהיא יכולה להיות גאה בציורים שלי.

אהבתי כל כך סיפורים, אך לא היה מי שיקריא לי אותם. אם הייתי מבקשת, תמיד אמרו לי "תקראי לבד".
הייתי לבד בקיבוץ. בסביבה שלא רק שלא תמכה בי אלא להפך.
לבד לא הצלחתי לקרוא, כמובן גם לא הצלחתי ללמוד. ניסו לתת לי שיעורי עזר וללמד אותי קריאה, אך מצבי היה קשה מנשוא, כי עכשיו היה ברור שאני מפגרת.
כל כך אהבתי סיפורים. הייתי הולכת לספריה להחליף ספרים – ברור, ספרים שהיו בהם ציורים יפים. לפחות יכולתי לראות את התמונות.
כשהייתי ילדה לא הייתה טלוויזיה, לא היה טייפ להקליט, וודאי לא מחשבים וטלפונים ניידים. היו קצת ספרים עם תמונות יפות.
הספר האהוב עליי ביותר היה "ציורי התנ"ך" שאמי קנתה לי כשהייתי בת חמש לערך. אהבתי את הספר כי היו בו ציורים רבים ויפים. יכולתי דרכם לחיות את הסיפורים.
אני זוכרת לטובה את המאיירת הנפלאה ריקי בן ארי שהייתה מציירת נסיכות עם שמלות יפיפיות. לימים נהפכה למעצבת אופנה מצליחה. אהבתי לעקוב אחר יצירותיה הבוגרות.

יום אחד, כשהייתי באמצע כיתה ה', החלפתי בספריה את הספר "סיפוריי האהובים" של הסופרת תמר בורנשטיין.
כמובן שהיו בו ציורים. ואז קרה לי נס גדול, ואט אט התחלתי לקרוא את הספר והצלחתי.
זה היה הספר הראשון שקראתי מראשיתו ועד סופו.

קראתי מאוד לאט, אבל הצלחתי לקרוא.
כל כך שמחתי, שמאותו הרגע קראתי ללא הפסקה וקריאתי השתפרה.
התחלתי ללמוד, אך הייתי בפער עצום משאר הכיתה – לא היה נראה שאדביק אותו אי פעם.
אז, בתקופתי, לכל כיתות ח' היה סקר, מבחן ארצי שכלל את כל המקצועות,
ורק מי שעובר את הסקר יכול היה להמשיך ללמוד בתיכון.
למרבה הפלא קרה לי נס נוסף – עברתי את הסקר. המחנכת שלי וכל שאר המורים היו מופתעים כל כך שעברתי את הסקר בזמן שתלמידים טובים ממני לא עברו. המחנכת שלי מיכל לא יכלה להתאפק ורצה להודיע לי על הנס הגדול.
יכולתי לעלות לכיתה ט' וללמוד בתיכון. סיימתי את התיכון, אך לא הייתה בגרות בקיבוץ.
הלכתי ללמוד במכון אבני שבתחילת שנות ה-70 היה בשיא פריחתו. ההנהלה ראתה את הציורים שלי והקפיצו אותי כיתה. למדתי רק את שלושת החודשים האחרונים של כיתה א'. הייתי הכי קטנה באבני, בת 17 וחצי, מבוהלת, סגורה וביישנית מאוד.
בשנת 8-1977 הלכתי ללמוד במדרשה למורים לאמנות וציור. זה היה נס נוסף שפרופ' רן שחורי קיבל אותי ללמוד. תמיד הכרתי לו תודה גדולה על כך.
לימים, כדי להוציא תעודת הוראה, עשיתי בגרות. ( בלי אנגלית )

רק בשנת 1978 יצא ספרי הראשון שסיפר על ליקוי למידה ועל התופעה שנקראת דיסלקציה.
המורה שלנו למתודיקה במדרשה ביקשה שנקרא את הספר ונסכמו.
קראתי את הספר וצעקות יצאו מפי. "היי אני לא מפגרת! אני דיסלקטית!" זה היה אירוע מכונן בחיי.
פתאום אני לא מפגרת, אני רק דיסלקטית. בסתר הלכתי למורה למתודיקה לספר לה שאני דיסלקטית.
בתקופתי לא היו אבחונים לדיסלקטים ולא נתנו הקלות לא בעבודות ולא במבחנים, אבל רציתי שלפחות מישהו יבין אותי.

האם סיימתי עם הדיסלקציה? לא!
עוד מופיעות לי פה ושם שגיאות כתיב, במיוחד כשאני עייפה, לחוצה, או נסגרת.
לקח לי הרבה שנים לקבל שאני משוררת וסופרת. חשבתי, "איך דיסלקט יכול להיות משורר?" עד שלימד אותי המשורר איתמר יעוז קסט שאין קשר בין הדברים. הרבה אנשים שיודעים מצוין עברית ואין להם שום שגיאה אך הם לא סופרים ולא משוררים.
נשאר לי קושי עצום בידיעת אנגלית, אך היום אני כבר יודעת קצת בעזרת מורתי האהובה – ריטה זלצמן המלמדת אותי בשיטה מיוחדת המתאימה לדיסלקטים.

אתם יודעים, בפילוסופית כוליות לכל דבר יש שני צדדים.
כיוון שלא יכולתי לכתוב, הייתי מציירת לי ציורים כדי לזכור דברים. וגם היה לי משעמם בכיתה, אז ציירתי מחברות שלמות של פורטרטים של המורים והתלמידים וכן הייתי רושמת את כפות הידיים שלי בכל מיני תנוחות. הייתי מאמנת את היכולת שלי לצייר בשתי הידניים. ימין ושמאל. אפשר לומר שכל הזמן ציירתי בשיעורים, וציירתי מעולה.

אולי זה מה שגרם לי להיות ציירת, להציג תערוכות רבות בארץ ובעולם ולזכות בפרסים רבים.
מה שבטוח, פיתחתי את האונה הימנית של המוח.
ד"ר רודולף שטיינר מיסד האנתרופוסופיה דגל שיש לפתח את האונה הימנית של הילדים לפני שמתחילים לקרוא – ( הקריאה שייכת לאונה השמאלית של המוח.)

כל הזמן חלמתי בהקיץ, תקשרתי בחזיונות, ראיתי סיפורים כמו סרט. יצאו לי המון המון שירים. זה מה שהפך אותי למתקשרת באופן טבעי ולכותבת ספרים ושירים וכמובן לאמנית.

הדיסלקציה שמרה עליי ונתנה לי רגישות לסבלם של האחרים. הייתי מורה לאמנות וחינוך מיוחד. הצלחתי מעל למשוער בהוראה ובמיוחד בחינוך מיוחד. ידעתי במדויק מה הילדים מרגישים.
ואז פיתחתי שיטה ייחודית להוצאת טראומות, כך שיכולתי לנקות את כל הכאב שחוויתי בילדותי.
בשנת1994 הקמתי את מרכז כוליות- חיבור למהות. שעזר לאלפי אנשים במשך השנים.

למה קשה לקבל אותנו הדיסלקטים?
לכל אחד יש בעיה שהוא מתבייש בה, מסתיר, וזה בסדר. אפשר לקבל ולאהוב כל אחד גם כשהוא שונה במשהו.
לחלק מהאוכלוסייה יש עיוורון צבעים. ולחלק קושי התמצאות במרחב.
ולחלק קושי בהבנת המספרים. לחלק קשה לכתוב או לצייר ועוד ועוד.
והכול בסדר, כל אחד מושלם בדרכו שלו.

השאלה שנשארה בסוף היא האם אתה או את יכולים לקבל, להכיל, להעריך ולכבד,
והכי חשוב, לאהוב אותנו גם אם אנחנו שונים – אנחנו דיסלקטים.
עדנה טופר